JGuide KR PO BU
רחוב בז'וזו'בה 5 Brzozowa / פודבז'ז'ה 10 Podbrzezie
על קיר הגימנסיה תלוי שלט הנצחה מנחושת
הגימנסיה העברית בקרקוב נוסדה בשנת 1908 בשם -"חברת בית הספר העברי העממי והתיכון בקרקוב". שנת הלימודים הראשונה הייתה 1908/9 ובה כתה אחת בת 30 תלמידים בניהולו של ש.לזר. מגמת הלימודים הייתה לאומית – ציונית במתכונת חילונית מודרנית, וגרמה לעימותים רציניים בין החרדים הקיצוניים וההורים המסורתיים.
לבית הספר לא היה אז משכן משלו והוא נדד ממקום למקום. בשנת 1913 נרכש מגרש ברחוב בז'וזובה 5, הוחל בבניית הבניין הראשון אשר בנייתו הסתיימה בשנת 1918. רמת הלימודים הגבוהה הלמה את מבוקשם של הורים רבים, ורבים התדפקו על דלתות המוסד והוא עלה ופרח משנה לשנה.בשנת 1924 קם בבית הספר "ועד ההורים" בראשותה של לאורה טיגנר שסייע לתלמידים מעוטי יכולת במזון, ביגוד וכספים, ואף ארגן קייטנות בקיץ ומחנות חורף במקומות נופש בהרים.
בשנת 1926 נערכו בגימנסיה בחינות הבגרות הראשונות כולל בגרות בעברית.
בשנת 1933, נוסד בחצר הגימנסיה בראשותו של ד"ר ח. הילפשטיין בית ספר מקצועי לבנים עם תכנית לימודים תלת-שנתית שבסופה קיבל התלמיד תעודת מקצוע.הלימודים הפורמאליים כללו מגוון עשיר מאוד של מקצועות ובשעות אחר הצהריים, היו חוגים רבים ומגוונים.
בשנת 1934, קמה בתוך בית הספר תנועת "הצופה", תנועה על מפלגתית של תנועת הצופים.
באותה שנה, הונהגה רפורמה כללית במוסדות החינוך היסודי והתיכון בפולין, שכללה גם את מבנה החטיבות בגימנסיה. במסגרת מתן מספרים סידוריים לבתי הספר בפולין, 
קיבלה הגימנסיה את המספר "445" וכל תלמיד היה חייב לשאת את מספר בית הספר על השרוול השמאלי של התלבושת האחידה.
קיבלה הגימנסיה את המספר "445" וכל תלמיד היה חייב לשאת את מספר בית הספר על השרוול השמאלי של התלבושת האחידה. מספר תלמידי ערב המלחמה היו בגימנסיה מעל ל 1400 תלמידים, אולם שנת הלימודים שהייתה אמורה להתחיל ב 1.9.1939,לא החלה וחוק לימודיהם של רבים מן התלמידים נגדע באיבו.
משנת 1936/37 נקראה החטיבה העליונה של בית הספר – הגימנסיה – על שמו של ד"ר ח. הילפשטיין, נשיא בית הספר משנת 1926 שתרם תרומה נכבדה להרחבתו ולפריחתו.
משנת 1936/37 נקראה החטיבה העליונה של בית הספר – הגימנסיה – על שמו של ד"ר ח. הילפשטיין, נשיא בית הספר משנת 1926 שתרם תרומה נכבדה להרחבתו ולפריחתו.
מספרת על בית הספר אירנה יוהנס:
" הגימנסיה העברית בקרקוב, הייתה המוסד החינוכי החיובי ביותר שהכרתי, בהשוואה למוסדות חינוכיים אחרים. זה היה המוסד הטוב, החם והמתאים ביותר לתקופה שבה חיינו. בית הספר היה זקוק באופן קבוע
לתרומות, משום שתלמידים מצטיינים לא שלמו שכר לימוד ואבי תרם ברצון. שכר הלימוד החודשי היה 65 זלוטי, מלבד תשלומים לטיולים, לסרטים, לתיאטראות ולדברים אחרים שהיו חובה. השכר החודשי של משפחות רבות בנות 4 נפשות ויותר, לא הגיע לסכום חודשי כזה של 65 זלוטי והיו ילדים רבים ומוכשרים מאוד, שלא שלמו פרוטה. וועד ההורים היה למעשה וועד אמהות שבו כיהנו 20 אמהות והוא סייע לתלמידים בתחומים שבית הספר לא היה יכול לסייע לתלמידים ממשפחות מצוקה כמו מילגות לימוד, ארוחת עשר שכללה 2 סנדוויצ'ים וכוס קאקאו וארוחת צוהריים חמה.
בכניסה לבניין היה מזנון באחריותו של מר המר ובצמוד אליו חדר שבו האמהות בשלו את הארוחות החמות בסירי בישול שהביאו מן הבית.
לפני חגים וטכסים, אמהות חברות הועד עברו בעיר בין חנויות ועסקים והתרימו את בעלי המקום.
בכניסה לבניין היה מזנון באחריותו של מר המר ובצמוד אליו חדר שבו האמהות בשלו את הארוחות החמות בסירי בישול שהביאו מן הבית.
לפני חגים וטכסים, אמהות חברות הועד עברו בעיר בין חנויות ועסקים והתרימו את בעלי המקום.
מבנה בית הספר היה מודרני מאוד לתקופה הזאת. הכתות גדולות ומוארות, החצר קטנה מאוד, אולם היה גג גדול מאוד ורחב והוא היווה את הפיצוי שלנו. בהפסקות עלינו על הגג הענק, שחקנו ורקדנו ריקודי עם. אחד מן התלמידים הביא הקלטות של שירים עבריים ונגנו אותם בפטפון המופעל ידנית עם רמקול מזדקר כמו פיה של חצוצרה. הייתה בבית הספר מעבדה לפיזיקה יוצאת מן הכלל ששכנה באולם ענק והייתה מאובזרת בכל מה שצריך למטרה הזאת.
בקומה העליונה, הייתה מעבדה לטבע וביצענו בה ניסיונות בחקלאות. היו שם מוצגים יפהפיים שאפשרו ללמוד את החומר באופן מוחשי , ועוררו את החשק ואת הסקרנות לדעת. לפני שנכנסנו למעבדה, נטלנו ידיים וזאת הייתה ההוראה: "לפני שאתם עולים לאולם הטבע, תכנסו לשירותים ותרחצו ידיים, כי לאולם הטבע נכנסים עם ידיים נקיות". לא היה צריך לומר יותר מפעם אחת. ידענו כיצד להיכנס, כיצד לשבת וכיצד לתת כבוד לנושא, לאולם, למה שנמצא לפנינו וכמובן למורה שמלמד אותנו. הבאנו למעבדה, סוגים שונים של גרגרים כמו שעועית, אפונה וזרעים אחרים וגדלנו אותם. לאחת הבנות הייתה מצלמה די משוכללת והיא צילמה את שלבי ההתפתחות של הצמחים משלב הזרעים וזה שימח וסיקרן אותנו, וכך למדנו להסתכל על הטבע. באביב הסתכלנו ועקבנו אחר העלים הנפתחים. קודם רואים שפיץ ירוק, אחר כך נפתח פתח קטן ומתפתח עלה שלב אחר שלב. היו שני אולמות ספורט: אחד קטן ואחד גדול והם היו מצוידים בכל אביזרי ההתעמלות שהיו אז. אולם הספורט הגדול, שימש גם להופעות גדולות.
בבית הספר היה חוג לדרמה, והשתתפו בו ילדים מוכשרים ביותר. תזמורת בית הספר הייתה ידועה מאוד בין בתי הספר בקרקוב ולצלילי נגינתה, צעדנו בצעדות שונות. מלבדה היו שתיים נוספות: תזמורת ג'ז ותזמורת קאמרית בת 4 תלמידים, עם הכנר ברוך הכישרונות יוזק שפילמן. באולם הספורט הקטן, היה פסנתר ברנשטיין תרומת אחת המשפחות העשירות בקרקוב ופעם בחודש, היה קונצרט. פרופ' פלדהורן הידוע, היה המורה לספרות שכתב שירה בפולנית. הוא ידע 'להדליק' את הכיתה לנושא שלימד, תוך שהשתמש בכישרון המשחק שלו. כשפלדהורן קרא פרוזה או שירה, הכול היה מואר. עד היום בפגישות עם בני כתתי שנותרו, אנחנו נזכרים בו ועוברים את החוויה מחדש. פלדהורן היה משכיל מאוד, בקי במוסיקה וכתב ביקורות קונצרטים ל'נובי דז'ינייק', העיתון היהודי בשפה הפולנית. הוא ארגן קונצרטים פעם בחודש של סולנים בפסנתר ומוסיקה קאמרית של ויולה וכינור, או פסנתר מלווה את הכינור בווריאציות שונות. פלדהורן השאיר את הפסנתר באולם הספורט הקטן משום שרצה אווירה אינטימית. האולם היה קטן ולתוכו נכנסו רק כ 5-4 כיתות בכל פעם. לפני תחילת הקונצרט, פלדהורן הסביר את היצירה שתושמע: מי כתב אותה, לאיזו תקופה שייכת היצירה ומהם חלקיה, התחלה אמצע וסוף. בין הפסנתרנים הייתה גב' ארגוב, מומחית לשופן וכפולניות היינו מאוד מחוברות לשופן והוא תמיד ידע מה לספר על שופן בעקבות המלחמה המתמדת בין הצרפתים לפולנים 'למי שייך שופן?' פלדהורן חי בניירות אריים עם אשתו ובתו בעיירה קטנה ושימש כמורה שם פגש שם פולני שמלצובניק, שהכיר אותו עוד מתקופת האוניברסיטה היגלונית. הפולני הלשין עליו, תפסו אותו עם אשתו ושניהם נספו. הילדה הספיקה לברוח ולהגיע לארץ.
פעמיים שלוש בשנה התקיימו בבית הספר נשפי ריקודים סלוניים שנקראו בתרגום מפולנית הפסקת תה – Tea time שלוו ע'י תזמורת הג'ז של בית הספר. ההתרגשות לקראת נשף הריקודים הייתה עצומה. התלבושת לנשף הייתה התלבושת האחידה של בית הספר ולכן לא הייתה שום תחרות תלבושות. היה אסור להתאפר ולגרוב גרבי משי ולבשנו בנשף את אותה התלבושת האחידה שלבשנו בבוקר ללימודים. האמת, שכעסנו אולם זה לא הפריע לנו לבלות ולפלרטט. נשפי הריקודים גרמו לנו להתרגשות גדולה.
תלבושת הבנות הייתה חצאית פליסה כחולה כהה ועליונית מבד זהה עם שרוול ארוך וצווארון לבן. סמל בית הספר היה רקום על שרוול יד שמאל, ומעליו המספר הארצי של בית הספר 445.
בשנת 1984 , כאשר מלאו לנו שישים שנה, בקשנו מיוז'ק באו שיצייר לנו את הסמל. לקחתי את הציור של יוסף באו, הזמנתי בחנות שלטים את המגן ממתכת על לוח עץ כמזכרת לכל מי ששרד ועדין חי וההתרגשות הייתה
עצומה.סמל בית הספר היה רקום בצבע כסף על רקע כחול כהה בתלבושת של ארבעת כתות התיכון הראשונות ובתלבושת של שתי הכתות העליונות, הסמל היה רקום בצבע זהב על רקע אדום.
הנשף היה אחר הצהריים בשעות 17-19 בנוכחות המחנכים שהיו חייבים לבוא וללוות את הכיתות המוזמנות, ובהזדמנות זו הם גם רקדו.
המנון הגימנסיה הייתה מנגינה ללא מילים ונוגן ע'י תזמורת הגימנסיה באירועים שונים בתוך הגימנסיה, במצעדים לכיוון מגרש מכב'י ובמגרש עצמו. *
בקומת הכניסה בתוך בית הספר, היה קיוסק גדול עם מאכלים שונים ולחמניות עם נקניקיות ומתוך הקיוסק הייתה כניסה לחדר שבו נשות ועד ההורים, הכינו ארוחות לילדים נזקקים.
פעם בחודש, היינו חייבים ללכת להצגה בתיאטרון Narodowa Słowackiego ברחוב שפיטלה Szpitalna . עיצוב הפנים של התיאטרון היה העתק של תיאטרון וינאי ותוכנן ע'י אותם הארכיטקטים. על המסך היה ציור יד מהמאה ה – 19 פרי עבודתו של הצייר צ'ימירסקי. המסך שרד את המלחמה וקיים עד היום. ועד ההורים שלם עבור כרטיסים לתלמידים נזקקים מהתרומות שאסף. לפני ההצגה, קבלנו הסבר: מי כתב את המחזה, באיזו תקופה, מהו הנושא, מי הם השחקנים, מדוע עוצבה התפאורה בצורה שעוצבה, הסבר על הליווי המוסיקלי ועוד וזה גרם לתלמידים להיות מעורבים בהצגה שהם עומדים לראות. הגענו לתיאטרון מהגימנסיה ברגל. צעדנו בשקט זוגות זוגות כדי לא למשוך תשומת לב כיהודים ובראש כל כיתה, צעד המחנך. זו הייתה חוויה נהדרת.
לתיאטרון היהודי הלכנו רק כשהגיע תיאטרון עברי כמו 'הבימה' שהגיעה אז לקרקוב מספר פעמים.
לא הלכנו לראות הצגות ביידיש כאשר טורקוב הגיע עם להקתו לקרקוב. בבית הספר לא טיפחו את היידיש, הכול היה מכוון לעברית ולפולנית. האווירה הייתה ציונית למרות שאסור היה בתוך בית הספר, לדבר על ציונות ולעשות נפשות לציונות. היה אסור באופן פורמאלי להשתייך לארגונים של הנוער היהודי הציוני, למרות זאת תלמידים רבים השתייכו בסתר לתנועות הנוער ופעילותם הייתה מחוץ לבית הספר. התנועה היחידה שהייתה מותרת בתוך בית הספר הייתה הצופים היהודים. הצופים היו מאורגנים ע'י בית הספר ובמסגרתו והפעולות התקיימו אחר הצהריים בתוך בית הספר. למדו שם שירים עבריים וסופר על הקיבוצים בארץ ועל התיישבות חומה ומגדל. הגיעו צילומים מהארץ על חומה ומגדל והראו אותם לחניכים.
יו'ר ועד ההורים של בית הספר הייתה לאורה טיגנר בת למשפחת פרוונים אמידה מאוד בקרקוב. וועד הורי הגימנסיה רכש מגרש גדול בזבויה Zawoja ובנה עליו בניין שהיה בבעלות הגימנסיה העברית בקרקוב. בחופש הגדול נסענו לשם תמורת תשלום נכבד, אולם ילדים מבתים נזקקים, קבלו זאת חינם. כל מחזור היה בן שבועיים, אולם אפשר היה
להיות יותר זמן חודש – חודשיים כמובן בתשלום.
בזבויה היו שם מגרשי ספורט ובריכת שחייה שנוצרה מסכירת נהר סקביצה Skawica והיו מדריכי שחייה, מדריכי כדורעף, מדריכי כדורגל ומדריכי התעמלות. בכל בוקר ביצענו התעמלות בוקר לאחר שהחצוצרן מתזמורת הגימנסיה – השיק (צבי) נתן, העיר אותנו בצלילי החצוצרה בשעה 6:00. תלמידים שניגנו בבית, הביאו אתם למחנה את כלי הנגינה. לכל קבוצה בת 20 תלמידים, הייתה מדריכה או מדריך שהעבירו חוג לדרמה והופענו בלווי מוסיקלי של התלמידים המנגנים. המבוגרים במחנה שחקו ברידג' והיו חוגי ספרות, כתיבת שירה בפולנית ובעברית. כמעט בכל יום היו נשפי ריקודים Tea time ובהם רקדנו טנגו וואלסים לצלילי שירים פולנים שתורגמו לעברית ע'י שני בנים.
בשנה השנייה לקיום המחנה, ועד ההורים רכש פסנתר והמדריך בנה בן ה 20 של גב' טיגנר ניגן עליו וליווה בנגינתו את שני הבנים המזמרים.
כול הפעילות הייתה תוצרת עצמית שלנו. בכל יום רביעי אחה'צ היה After בין השעות 15-19, אז היינו חופשיים ויכולנו לטייל. יומיים קודם ביום שני, החל 'שוק' תלבטויות והתרגשויות: "עם מי את הולכת? מי הזמין אותך? את מי הזמנת?" "למה אף אחד לא הזמין אותי? ולמה אותה הזמינו שניים?" אהבות, רכילויות, קנאות וסיפורים לא חסרו ומילאו את האוויר. זו הייתה תקופה קצרה מאוד של נעורים אמיתיים.
ועד ההורים פעל לאורך כל השנה וכיהנו בו בעיקר אמהות שחילקו את העבודה ביניהן. אמי ארנה הימלבלאו הייתה חברה פעילה בוועד ומילאה שני תפקידים: האחד, איסוף תרומות מבתי יהודים אמידים לפי רשימות שהועד הכין והשני, בישול וחלוקת מנות מזון לתלמידים נזקקים. כיצד ידעו מי תלמיד נזקק? המורים המחנכים היו צריכים לגלות מי לא הביא ארוחת עשר לכיתה. אכלנו את ארוחת העשר בכיתה על מפית רקומה שאותה פרשנו על השולחן. התלמידים הדתיים יצאו ליטול ידיים והמורה ישב בכיתה וראה מי לא אוכל. הוא דיווח על כך לוועד ההורים שדאג להביא לתלמידים אלה את האוכל עוד לפני ההפסקה. בהפסקת הצהריים, ילדים אלה ירדו לחדר הגדול שליד הקיוסק, ושם נשות הועד הגישו להם אוכל חם וכשר כי ילדים אלה באו בדרך כלל מבתים מסורתיים.
בל'ג בעומר היו תהלוכות שצעדו מבית הספר עד למגרש מכב'י על שפת הויסלה. זה היה מגרש ספורט עצום עם טריבונות בבעלות יהודית. בחורף היה קרח על המגרש ותחרויות ספורט על קרח. בל'ג בעומר נבנתה במה על המגרש ואנחנו הצגנו וערכנו מופעים. הקהל שישב על הטריבונות, היה מיהודי קהילת קרקוב, בעיקר הורי התלמידים. ההופעה האחרונה שלנו הייתה במאי 1939, חודשים ספורים לפני סוף העולם. הופענו עם פנטומימה בנושא ציוני. היינו קבוצה בת 8-7 בנות ותזמורת בית הספר ניגנה מארש ברקע בעדינות רבה. הלהקה לבשה בגדי חקי של הצופים, וכל אחת מהבנות החזיקה כלי עבודה אחר: טוריה, מעדר, מקוש, מגרפה, את וכו' וביצענו פנטומימה של שתילה והשקיית האדמה בריקוד עבודה. בתוך הפנטומימה, סחבנו סלים וגררנו עזים. על הבמה היה דגל ישראל ובסוף הפנטומימה, אחת מאתנו שהייתה רקדנית מעולה, הרימה את הדגל מהרצפה, הניפה אותו למעלה וצעדה קדימה ובעקבותיה כל בנות הקבוצה כאילו לפלשתינה. אחד הבנים החזיק שלט עצום ועליו היה כתוב לפלשתינה.
לא הלכנו לראות הצגות ביידיש כאשר טורקוב הגיע עם להקתו לקרקוב. בבית הספר לא טיפחו את היידיש, הכול היה מכוון לעברית ולפולנית. האווירה הייתה ציונית למרות שאסור היה בתוך בית הספר, לדבר על ציונות ולעשות נפשות לציונות. היה אסור באופן פורמאלי להשתייך לארגונים של הנוער היהודי הציוני, למרות זאת תלמידים רבים השתייכו בסתר לתנועות הנוער ופעילותם הייתה מחוץ לבית הספר. התנועה היחידה שהייתה מותרת בתוך בית הספר הייתה הצופים היהודים. הצופים היו מאורגנים ע'י בית הספר ובמסגרתו והפעולות התקיימו אחר הצהריים בתוך בית הספר. למדו שם שירים עבריים וסופר על הקיבוצים בארץ ועל התיישבות חומה ומגדל. הגיעו צילומים מהארץ על חומה ומגדל והראו אותם לחניכים.
יו'ר ועד ההורים של בית הספר הייתה לאורה טיגנר בת למשפחת פרוונים אמידה מאוד בקרקוב. וועד הורי הגימנסיה רכש מגרש גדול בזבויה Zawoja ובנה עליו בניין שהיה בבעלות הגימנסיה העברית בקרקוב. בחופש הגדול נסענו לשם תמורת תשלום נכבד, אולם ילדים מבתים נזקקים, קבלו זאת חינם. כל מחזור היה בן שבועיים, אולם אפשר היה
להיות יותר זמן חודש – חודשיים כמובן בתשלום.בזבויה היו שם מגרשי ספורט ובריכת שחייה שנוצרה מסכירת נהר סקביצה Skawica והיו מדריכי שחייה, מדריכי כדורעף, מדריכי כדורגל ומדריכי התעמלות. בכל בוקר ביצענו התעמלות בוקר לאחר שהחצוצרן מתזמורת הגימנסיה – השיק (צבי) נתן, העיר אותנו בצלילי החצוצרה בשעה 6:00. תלמידים שניגנו בבית, הביאו אתם למחנה את כלי הנגינה. לכל קבוצה בת 20 תלמידים, הייתה מדריכה או מדריך שהעבירו חוג לדרמה והופענו בלווי מוסיקלי של התלמידים המנגנים. המבוגרים במחנה שחקו ברידג' והיו חוגי ספרות, כתיבת שירה בפולנית ובעברית. כמעט בכל יום היו נשפי ריקודים Tea time ובהם רקדנו טנגו וואלסים לצלילי שירים פולנים שתורגמו לעברית ע'י שני בנים.
בשנה השנייה לקיום המחנה, ועד ההורים רכש פסנתר והמדריך בנה בן ה 20 של גב' טיגנר ניגן עליו וליווה בנגינתו את שני הבנים המזמרים.
כול הפעילות הייתה תוצרת עצמית שלנו. בכל יום רביעי אחה'צ היה After בין השעות 15-19, אז היינו חופשיים ויכולנו לטייל. יומיים קודם ביום שני, החל 'שוק' תלבטויות והתרגשויות: "עם מי את הולכת? מי הזמין אותך? את מי הזמנת?" "למה אף אחד לא הזמין אותי? ולמה אותה הזמינו שניים?" אהבות, רכילויות, קנאות וסיפורים לא חסרו ומילאו את האוויר. זו הייתה תקופה קצרה מאוד של נעורים אמיתיים.
ועד ההורים פעל לאורך כל השנה וכיהנו בו בעיקר אמהות שחילקו את העבודה ביניהן. אמי ארנה הימלבלאו הייתה חברה פעילה בוועד ומילאה שני תפקידים: האחד, איסוף תרומות מבתי יהודים אמידים לפי רשימות שהועד הכין והשני, בישול וחלוקת מנות מזון לתלמידים נזקקים. כיצד ידעו מי תלמיד נזקק? המורים המחנכים היו צריכים לגלות מי לא הביא ארוחת עשר לכיתה. אכלנו את ארוחת העשר בכיתה על מפית רקומה שאותה פרשנו על השולחן. התלמידים הדתיים יצאו ליטול ידיים והמורה ישב בכיתה וראה מי לא אוכל. הוא דיווח על כך לוועד ההורים שדאג להביא לתלמידים אלה את האוכל עוד לפני ההפסקה. בהפסקת הצהריים, ילדים אלה ירדו לחדר הגדול שליד הקיוסק, ושם נשות הועד הגישו להם אוכל חם וכשר כי ילדים אלה באו בדרך כלל מבתים מסורתיים.
בל'ג בעומר היו תהלוכות שצעדו מבית הספר עד למגרש מכב'י על שפת הויסלה. זה היה מגרש ספורט עצום עם טריבונות בבעלות יהודית. בחורף היה קרח על המגרש ותחרויות ספורט על קרח. בל'ג בעומר נבנתה במה על המגרש ואנחנו הצגנו וערכנו מופעים. הקהל שישב על הטריבונות, היה מיהודי קהילת קרקוב, בעיקר הורי התלמידים. ההופעה האחרונה שלנו הייתה במאי 1939, חודשים ספורים לפני סוף העולם. הופענו עם פנטומימה בנושא ציוני. היינו קבוצה בת 8-7 בנות ותזמורת בית הספר ניגנה מארש ברקע בעדינות רבה. הלהקה לבשה בגדי חקי של הצופים, וכל אחת מהבנות החזיקה כלי עבודה אחר: טוריה, מעדר, מקוש, מגרפה, את וכו' וביצענו פנטומימה של שתילה והשקיית האדמה בריקוד עבודה. בתוך הפנטומימה, סחבנו סלים וגררנו עזים. על הבמה היה דגל ישראל ובסוף הפנטומימה, אחת מאתנו שהייתה רקדנית מעולה, הרימה את הדגל מהרצפה, הניפה אותו למעלה וצעדה קדימה ובעקבותיה כל בנות הקבוצה כאילו לפלשתינה. אחד הבנים החזיק שלט עצום ועליו היה כתוב לפלשתינה.
סיפורה של תמונה
באחת השבתות של חודש מרץ 1939, יצאנו כמה חברות לטייל בגינות פלנטי המקיפות את קרקוב העתיקה. לבושות במעילים עם צוורוני פרווה העוטפים את מדי הגימנסיה וראשינו חבושים בכובע הגימנסיה, שמחות בחלקנו ואופטימיות ולא מעלות בדעתנו כי בעוד כמחצית השנה, יתהפך עולמנו והשמים יפלו עלינו. כולן היו חברות תנועת הצופים בגימנסיה מלבדי(אירנה הימלבלאו). הלכנו לכיוון הוואוול דרך רחוב Straszowskiego ופגשנו צלם רחוב שצילם אותנו.
עומדות משמאל לימין: גניה שטיינר- שטרן, אירנה הימלבלאו - יוהנס, פולה מונד (נספתה), אירנה ליבסקינד (ניספתה), רותקה לכס - שהייתה ראש תנועת הצופים, מירה שנירר - נטל, ביאנקה הורוביץ (ניספתה), פולה ארליך (נספתה), אילונה קוריאני - וינטר.
לאחר 65 שנים ולאחר כל מה שעברנו ומי שנותר מאתנו, אנחנו ממשיכים בפגישותינו כאן בארץ להסתובב סביב בית הספר – הגימנסיה. מדברים ונזכרים וזוכרים לטובה את בית הספר".
* תווי המנון הגימנסיה המובאים כאן עובדו ע'י עידו גולדברג לשירתה של אירנה יוהנס. הביא יענקל'ה שינברג, הקליטה נורית אשכנזי.